פוסט טראומה - PTSD
הפרעת דחק פוסט טראומטית ) או הַלֶּמֶת) Post Traumatic Stress Disorder (PTSD) הידועה גם כפוסט טראומה, היא תגובת דחק מתמשכת לאחר חשיפה לאירוע
או לסדרה של אירועים טראומטיים. הפרעה זו עלולה לכלול חודרנות של האירוע הטראומטי, הימנעות מגירויים המזכירים אותו ועוררות מוגברת.
אנשים רבים יחוו במהלך חייהם טראומה משמעותית, אך רק מיעוטם יפתח סימפטומים פוסט-טראומטיים מתמשכים. תגובות הדחק לאירוע טראומטי הן נורמליות בטווח הזמן
שסמוך לאירוע, ואף נחשבות אדפטיביות ומועילות, ואכן מרבית האנשים מתאוששים מאירועים אלו באופן ספונטני, אולם כאשר לפחות שלושה מהסימפטומים המפורטים בהמשך,
נמשכים לטווח של למעלה מחודש לאחר האירוע, מדובר בהפרעת דחק פוסט טראומטית.
אחד מן המקורות המרכזיים להתפתחות של פוסט-טראומה הוא השתתפות במלחמה או בפעילות מבצעית במסגרת שירות צבאי. בלשון היום יום, מכונה לעתים הפרעה פוסט-טראומטית המתפתחת בהקשר זה "הלם קרב". מקורות נוספים להתפתחות פוסט טראומה עלולים להיות לאחר חשיפה לכל אירועי קצה שהנפש אינה מסוגלת לשאת כגון : אונס, תאונת דרכים, אסונות טבע, חשיפה לאלימות מכל סוג ועוד. |  |
בזמן החשיפה לאירוע הטראומטי המערכת הנפשית מוצפת בגירויים אותם היא אינה יכולה להכיל ולעבד. גירויים אלו נשארים במערכת בצורתם הגולמית והלא מעובדת, ומדי פעם
שבים וחודרים למרכז התודעה בצורתם המקורית (פלשבקים). באופן זה, הנפגעים חווים מחדש את האירוע הטראומטי באופן פיזי או נפשי, כאילו הוא מתרחש שוב ושוב.
דימויים, זיכרונות, רעשים וריחות שהיו בפועל בזמן התרחשות הטראומה שבים ותוקפים את הנפגע. מכיוון שחודרנות טראומטית כזאת מכאיבה מאוד, הנפגעים מנסים להימנע
מכל דבר שעשוי להזכיר להם את האירוע הטראומטי. כך נוצרת חוויה קשה של הישרדות יומיומית הכוללת חודרנות (“פלשבקים") וכדי להתגונן מפניה מתפתחים תסמיני הימנעות
שבאים לידי ביטוי במערכות יחסים, החיים עצמם, תפקוד יומיומי, התפתחות אישית ועוד.
מה גורם להפרעה?
 | הפרעה פוסט טראומטית כוללת במהותה חשיפה לאירוע מאיים ומעורר פחד, כאשר חומרת האירוע הטראומתי קשורה לסבירות לפתח סימפטומים פוסט טראומטיים. יחד עם זאת, ההפרעה עשויה להתפתח גם לאחר אירוע קל יחסית ומנגד לא להתפתח אל מול אירוע קשה. התפתחותה תלויה בחוויה הסובייקטיבית של האדם, יכולתו להתמודד עם הרגשות והזיכרונות הנלווים ועל פי מידת חוסנו הנפשי באותה העת. |
גורמים קוגניטיביים התנהגותיים: הגישה הקוגניטיבית התנהגותית רואה את ההפרעה הפוסט טראומטית כנובעת מעיבוד לקוי של האירוע הטראומתי.
היעדר העיבוד ההולם מביא לתנודה בין היזכרות מוגברת (סיוטים, פלאשבקים) לבין חסימה של זיכרונות ורגשות מהאירוע. בנוסף, בתהליך של התניה קלאסית מקושרת החוויה הטראומטית
לגירויים ניטרליים שאינם מאיימים בפני עצמם (מטוס, רחוב חשוך, ריחות, קולות וכדו'). גירויים אלו מעוררים את החוויה שוב ממש כאילו היא מתרחשת בהווה והופכת אותם לגורמים
מהם האדם ינסה בכל דרך להימנע כאינסטינקט הישרדותי.
גורמים ביולוגיים: מחקרים שנעשו על בעלי חיים ועל אנשים הסובלים מהפרעה פוסט טראומטית הצביעו על השפעתם של נוירו-טרנסמיטורים במוח על התפתחות ההפרעה.
נמצא כי הסובלים מ PTSD נוטים להפרעה בהפרשת הורמונים הקשורים לוויסות תגובות בעת לחץ. המערכת הסימפטטית עובדת כל הזמן, ולכן המערכת הפארא סימפטטית
אשר מווסטת את הגוף ומרגיעה אינה עובדת כראוי ולכן הסובל מההפרעה נמצא תחת עוררות ולחץ מתמשך.
גורמים פסיכואנליטיים: גישות פסיכואנליטיות מוקדמות ראו את ההפרעה כתוצר של התרחשותה של טראומת ילדות אשר הביאה לאמונה כי העולם מסוכן ואינו בטוח.
טראומה זו יתכן שעברה תהליך של הכחשה, הדחקה, או ביטול ולכן לא נחוותה באופן מודע. חוויה זו שהתעוררה עקב חווית טראומה עכשווית.
כמו כן, יש הטוענים כי מנגנוני הגנה בריאים שאמורים היו להגן על האדם, לא פעלו כראוי בעת האירוע והביאו להתפרצות הסימפטומים.
תסמינים קליניים
הסימפטומים של PTSD מתחלקים לארבע קבוצות עיקריות:
1. חודרניים: פלאשבק בו האדם חש כאילו האירוע הטראומתי מתרחש שוב או סיוטים.
אנשים שחוו אירוע טראומטי מדי פעם חווים את הטראומה שוב; מרגישים, מריחים, חושבים, ורואים בדמיונם את מה שהרגישו, הריחו, חשבו וראו בעת האירוע.
תחושת הסכנה שהציפה אותם אז מציפה אותם שוב, והם עשויים לחוש פאניקה, רצון להימלט וזעם כלפי עצמם וכלפי אחרים. תחושות כאלו מטרידות מאוד ומקשות על הנפגע
להתרכז או לישון. בדרך כלל, הנפגע אינו מבין מה עובר עליו ואינו יכול לשלוט בסימפטומים או להפסיק אותם – עובדה המוסיפה לסבלו.
חווית פוסט טראומה חודרנית להיות:
- זיכרונות מכאיבים של האירוע הטראומטי, מחשבות, דימויים, ריחות או טעמים שהיו באירוע עצמו
- חלומות וסיוטים על האירוע;
- הרגשה שהאירוע קורה שוב – פלאשבקים
- תחושות מצוקה כתוצאה מחשיפה למשהו שמזכיר את האירוע הטראומטי
2. הימנעותיים: הימנעות ממחשבות על האירוע, ממקומות או אנשים שקשורים לאירוע.
מכיוון שחוויות חודרניות כאלה מקושרות ישירות לטראומה שקרתה, האדם מרגיש שוב ושוב בסכנה, והוא מנסה להגן על עצמו באמצעים שונים מפני התרחשות טראומטית נוספת.
הוא יהיה דרוך וחשדן יותר, בעל נטייה להתפרץ על אנשים שבחוויה שלו נתפסים כמאיימים, וינקוט בפעולות הגנה שונות כדי לא לשוב ולחוות את האירוע הטראומטי. כחלק מאותן פעולות הגנה,
האדם הסובל מפוסט טראומה יימנע מדברים שעשויים להזכיר לו את הטראומה.
ההימנעות באה לידי ביטוי בפעולות הבאות:
- מאמצים לא לחשוב, להרגיש או לדבר על האירוע הטראומטי;
- הימנעות ממקומות, פעילויות או אנשים שעשויים להזכיר את האירוע הטראומטי;
- קושי לזכור פרטים מהאירוע הטראומטי;
- הימנעות מלהרגיש רגשות חזקים באופן כללי;
- תחושה של זרות, של מוזרות ושל ניתוק;
- תחושה של חוסר הנאה מפעילויות שקודם לכן היו מהנות, והמנעות מהן.
לפעמים הנפגע מודע לכך שהוא עושה מאמצים להימנע מדברים שיזכירו לו את הטראומה, ולפעמים הוא אינו רואה את הקשר בין החוויה הטראומטית לבין ההתנהגות שלו.
כך או כך, ההימנעות עשויה להעניק לו את האשליה, שהנה הוא מצליח להתמודד עם הקשיים שהוא חווה בעקבות החשיפה לאירוע הטראומטי. הימנעותו של הנפגע עשויה
לשרת אותו טוב בטווח הקצר, אך לאורך זמן ההימנעות מתקבעת ופוגעת באופן משמעותי באיכות חייו. נוסף על כך, השימוש התכוף בהימנעות מעיד על כך שהאספקט החודרני
של הטראומה עדיין קיים, ובמוקדם או במאוחר הוא ישוב ויפרוץ החוצה בדמותם של הסימפטומים החודרניים.
3. שינויים בקוגניציה ומצב רוח: חוסר יכולת להיזכר בטראומה, האשמה עצמית, מנעד רגשות מצומצם ועוד.
הניסיון להתרחק ממחשבות ורגשות כואבים ולפעמים גם ניסיון להימנע מכל רגש בכלל מונע אמנם מהאדם לחוש רגשות קשים אשר קשורים לטראומה, ואף משכיח את פרטי הטראומה
לזמן מסוים, אבל גם חוסם את האפשרות של האדם להרגיש רגשות בתחומים אחרים. אנשים אלו נחווים כמנותקים רגשית, אדישים וחסרי רגש כביכול לסובבים אותם.
האדם עצמו חש חסר רגש ולעיתים אף מכנה עצמו "חי מת".
אנרגיית החיים (ה"איד" - היצרים, הדחפים, הרצונות וכו') באופן טבעי מבקשת לזרום באופן טבעי עם החיים. ההדחקה לסובלים מהפרעה זו נובעת בשל הצורך להתרחק מרגשות
העלולים להכאיב להם, ומביא בסופו של דבר להתפרצויות בלתי מווסתות של רגשות קשים כגון זעם, פחד וחרדות.
4. עוררות מוגברת:
חוויות החודרנות והניסיונות להימנע מכל מה שעשוי להזכיר את הטראומה מעידות על כך שהאדם חש בסכנה גם אם אין סכנה מיידית הגלויה לעין
החוויה הטראומטית פגעה קשות באמונה שלו שהעולם הוא מקום טוב ובטוח, באמונה שאנשים אחרים הם לרוב טובים, ובתחושה של “לי זה לא יקרה
לפיכך, לאחר האירוע הטראומטי הנפגע חש שהעולם מסוכן ושעליו להיות דרוך ומוכן בכל רגע למתקפה מחודשת עליו. המוכנות התמידית להגיב לסכנה מיידית
גורמת לנפגע לעוררות פיזיולוגית ולדריכות נפשית שלא אפיינו אותו קודם לכן, ושעלולות לפגוע ביכולתו להתרכז. למשל, נפגעים רבים אינם יכולים לקרוא ספר לאורך זמן
דעתם מוסחת בקלות, קשה להם לישון, ולוקח להם זמן רב להשלים משימות שקודם לכן הושלמו בקלות יחסית
עוררות כזו עשויה להתבטא באופנים הבאים:
- קשיים בשינה (קושי להירדם או להישאר ישן)
- כעס, רגזנות ו/או התפרצויות זעם
- קושי להתרכז
- רעשים חזקים או התקרבות פיזית לא צפויה של אדם אחר מחרידים את הנפגע ו”מקפיצים” אותו.
- קושי במחויבות ובהתמדה
- קושי באינטימיות זוגית ובכלל
- . קושי להיות מחובר לעצמו, לתחושותיו ולצרכיו הפיזיים והנפשיים
שכיחות
כ-8% מכלל האוכלוסייה סובלים מהפרעה פוסט טראומטית, כאשר 15%-5% נוספים מהאנשים מכלל האוכלוסייה עלולים לחוות צורות תת-קליניות של ההפרעה. ביוצאי קרבות האחוזים גבוהים יותר. לדוגמא, בקרב יוצאי מללחמת וייטנאם מדובר ב 30% הסובלים מההפרעה ועוד כ 25% שלקו בצורה התת קלינית שלה. מדובר בהפרעה אשר עלולה להופיע אצל כל אדם ובכל גיל. בעולם בכלל ובישראל בפרט. |  |
קריטריונים לאבחון
על פי ה-DSM-5, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ניתן לאבחן הפרעה פוסט טראומטית כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:
A. האדם נחשף למאורע טראומתי (סכנת מוות, פציעה חמורה, תקיפה מינית וכן הלאה) באחת מהדרכים הבאות (או יותר מכך):
- האדם חווה באופן ישיר את האירוע הטראומתי.
- עדות ישירה למאורע טראומתי של אדם אחר.
- מצב בו אדם קרוב חווה אירוע טראומתי.
- חשיפה חוזרת או קיצונית לפרטים קשים של מקרה או מקרים טראומטיים במהלך ביצוע תפקיד מקצועי. בסעיף זה לא נכללת חשיפה עקיפה
שאינה בנסיבות של מילוי תפקיד מקצועי.
B. המאורע הטראומתי נחווה מחדש ובהתמדה באחת או יותר מן הדרכים הבאות:
- זיכרונות חוזרים וחודרניים מהמאורע, הכוללים דימויים ויזואליים, מחשבות או תחושות.
- חלומות חוזרים ומעוררי מצוקה על המאורע
- תגובות דיסוציאטיביות שיכולות לנוע על פני רצף, החל מאפיזודות קצרות של דיסאוריינטציה סביבתית, ניתוק מהסביבה והנוכחות המיידית
ועד לאובדן מלא של המודעות לסביבה (תחושה שאתה צופה באירוע מבחוץ).
- מצוקה פסיכולוגית ממושכת וקשה בתגובה לכל חשיפה לסימן פנימי (למשל: תחושה גופנית או זיכרון של האירוע) או חיצוני
(למשל: אדם שנכח באירוע המזכיר את האירוע) המסמל או מזכיר אספקט של האירוע הטראומטי.
- עוררות פיזיולוגית משמעותית בחשיפה לגירויים פנימיים או חיצוניים המסמלים או המזכירים אספקט מהמאורע הטראומתי.
C. קיימת הימנעות מתמשכת מגירויים הקשורים לטראומה המתבטאת באחת או שתיים מהדרכים הבאות: - ניסיונות להימנע מזיכרונות, מחשבות, או רגשות הקשורים לטראומה.
- ניסיונות להימנע מתזכורות חיצוניות (אנשים, מקומות, שיחות, פעילויות וכדומה) המעוררות זיכרונות, מחשבות או רגשות הקשורים לטראומה.
D. שינויים שליליים בקוגניציות ובמצב הרוח שהחלו או החריפו אחרי האירוע הטראומתי לפחות בשתיים מהדרכים הבאות:
- חוסר יכולת לזכור היבטים חשובים של האירוע הטראומתי (לרוב בעקבות אמנזיה דיסוציאטיבית ולא עקב גורמים אחרים כמו פציעה, אלכוהול או סמים).
- אמונות וציפיות שליליות (לרוב מעוותות) ומתמשכות על העצמי, האחר והעולם.
- מחשבות מתמשכות ומעוותות בנוגע לגורם לאירוע הטראומטי, המובילות את האדם להאשים את עצמו או אחרים בגרימת האירוע הטראומתי או השלכותיו.
- רגשות שליליים עיקשים הקשורים לטראומה (פחד, אימה, כעס, אשמה, גועל או בושה).
- ירידה ברורה בעניין או בנוכחות בפעילויות חשובות ומשמעותיות (בהשוואה לתקופה הקודמת לטראומה).
- תחושה של ניתוק או ניכור מאחרים.
- חוסר יכולת מתמשך לחוות רגשות חיוביים (שמחה, סיפוק או תחושות אהבה).
E. שינויים מובחנים בעוררות ובתגובתיות המקושרים לאירוע הטראומטי (שלא הופיעו לפני הטראומה) הכוללים שניים או יותר מהסימפטומים הבאים: - רגזנות או התפרצויות כעס הבאו לידי ביטוי כתוקפנות פיזית או מילולית כלפי אנשים או חפצים.
- הרס עצמי ו/או התנהגויות של נטילת סיכונים.
- דריכות מתמדת.
- תגובת בהלה מוגזמת מדברים שונים.
- קשיי ריכוז.
- קושי להירדם או לישון שינה רציפה.
F. משך ההפרעה (קריטריונים B,C,D & E) הוא למעלה מחודש.
G. ההפרעה גורמת למצוקה נפשית משמעותית או לפגיעה בתחומי תפקוד משמעותיים כדוגמת התחום החברתי או התעסוקתי.
H. התופעות לא נגרמות בגלל טיפול תרופתי, חומרים ממכרים או מחלה.
כמו כן, לעיתים התופעות לעיל מופיעות בתוספת של סימפטומים דיסוציאטיביים כתגובה לחשיפה לגורם מעורר הדחק:
- דה פרסונליזציה – Depersonalization: חוויה חוזרת או עקבית של תחושת ניתוק או צפייה מהצד של האדם בגופו או בתהליכי החשיבה שלו.
- דה ראליזציה – Derealization: חוויה חוזרת או עקבית של תחושת חוסר מציאותיות של העולם החיצוני (העולם נחווה כלא אמיתי, מרוחק או מעוות).
לעיתים תחילת הופעת הסימפטומים מושהית, כלומר, ישנה התפרצות מלאה של התסמונת לפחות שישה חודשים לאחר הטראומה, גם אם חלק מהסימפטומים הופיעו מיד לאחר האירוע הטראומתי. במקרה כזה יש לציין זאת במהלך האבחנה.
גורמי סיכון
- טראומה בילדות
- הפרעת אישיות (גבולית, פראנואידית, תלותיתאו אנטי־סוציאלית)
- מערכת תמיכה חברתית לקויה (במקרה של הלם קרב, חייל נמצא בסיכון גבוה יותר אם הוא חדש ביחידה ואם הוא ביחסים מעורערים עם החיילים האחרים והמפקדים)
- רגישות גנטית למחלה פסיכיאטרית
- שינויי חיים מעוררי לחץ בתקופה הקודמת לפגיעה
- מחסור כרוני בשעות שינה
- שימוש בסמים עם פוטנציאל לגרימת פרנויה וחרדה.
- דיווח על טרור ברשתות החברתיות
- הפרעת דיכאון מעלה את הסיכון להפרעת PTSD פי 25 ולהפרעה נפשית כלשהי פי עשרה.
- זנות וסחר בבני אדם
חשוב לזכור כי חלק מגורמי הסיכון כמו דיכאון, מחסור כרוני בשינה, שימוש באלכוהול וסמים ומערכת תמיכה חברתית לקויה יכולים להיות תוצאות של הפרעת פוסט־טראומה
מורכבת שטרם אובחנו ולא גורמי הסיכון שלה. כלומר ייתכן כי החולה סובל מפוסט־טראומה מורכבת שמתבטאת בדיכאון, התמכרויות, חוסר יכולת ליצור קשרים
וחוסר יכולת לישון ואפילו מתבטאת בתסמינים שנראים כמו הפרעות אישיות ולמעשה אלה לא גורמי הסיכון אלא חלק מהסימפטומים.
מאמרים:
הקשר בין מחלות פיזיות לטראומה.pdf
מערכות הגוף הדומיננטיות הפועלות בשעת הטראומה.pdf
לינק לויקיפדיה: wikipedia